פגישה עם שלוש משוררות מיוחדות במינן, מעבר לזמן ולמרחק. קולן מרגש, עז וחריג לתקופתן. משלהי המאה ה-19 בטרייסט, מארץ-ישראל בשנות ה-30 ומארצות-הברית בשנות ה-30 וה-40 נשמעו הקולות הרעננים האלה. הן חתרו אל מרכז התרבות העברית ובראו שפה ומלים שפתחו שער למשוררות העתיד. הן כתבו באומץ, בכוח ובתשוקה, שאבו השראה מתרבות עברית עשירה שאהבו, ותבעו אותה כשלהן.
ציליה דראפקין (1887–1956) היתה חברה בחוג משוררי היידיש בניו-יורק, ושיריה ניחנים בהבעה נשית ארוטית, גלויה וחריפה. "על שיר להיות כמו התנגשות בין שני עננים היוצרת ברק", כתבה.
רחל מורפורגו (1790–1871), משוררת איטלקייה, כתבה שירים נועזים לזמנם ושאבה מטקסטים עבריים קנוניים. "עִם קוֹל כִּנּוֹר אֲנִי שׁוֹרֶרֶת/ אָז הָיִיתִי כְּמוֹ סוֹרֶרֶת", כתבה.
אסתר ראב (1894–1981), "המשוררת הצברית הראשונה", עסקה בנופי הארץ וגם בפניה השונים של הנשיות. "וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי/ אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת", כתבה.
לרגל יום האישה הבינלאומי נצלול אל תוך שירתן עם פרופ' טובה כהן מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, המשוררת דורית ויסמן ויעל גורי, מרצה לספרות.
עורכת: יעל גורי
מוזיקה: טל נאה, שירה וגיטרה
צילומים:
דיוקן של רחל מורפורגו. צילום: ויקיפדיה
ציליה דראפקין. צילום: Kathryn Hellerstein, ויקיפדיה
אסתר ראב. צילום: באדיבות מכון גנזים